קטע נבחר: "סטטוס זוגיות: מיומנה של שדכנית"
מאת השדכנית הראלה ישי
אם יש בספר השיאים של גינֵס משבצת של "שיאן במספר הפרידות מאותו בן זוג, יש לי סיכויים לא רעים להתקבל לשם ולזכות בתואר הנכסף. עשרים ואחת שנים אני עוסקת בתחום השידוכים, ועשרים ואחת פעמים נפרדתי מהגבר שלימים היה לבעלי, וכמעט החמצתי את אהבת חיי.
הרגע שבו התאהבתי היה מסובך. הייתי סטודנטית באוניברסיטה. למדתי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, עבדתי בניקיון כדי לממן את הלימודים וממש באותו זמן הכרתי מישהו, בחור דתי שסיים תואר בהנדסת כימיה בחור מקסים.
אבל אני לא האמנתי אז באהבה.
מוזר, כי ההורים שלי חיים עד היום באהבה גדולה, ובכל זאת, בתוך תוכי האמנתי שזה קרה רק להורים שלי. והנה, פתאום, במקום שבו עבדתי לפרנסתי בניקיון, כסטודנטית, הופיע יום אחד בחור בשם רחמים. שם המשפחה הקודם שלי הוא רחמים, והעובדה הזאת מיד משכה את תשומת לבי. הוא הגיע לשם, וברגע שהוא עבר את המפתן, הרגשתי כאילו מישהו הדליק את כל הפלורוסנטים. תחושה לא מוכרת, מרתקת. זה היה "וואו".
התחלנו לשוחח. אמרתי לו ששם המשפחה שלי הוא רחמים. החיבור היה מידִי. לפני שהכרנו בכלל, הוא כבר עזר לי לסיים לנקות את המשרד שבו הוא עבד בעצמו. אחר כך יצאנו יחד לאכול משהו ותוך זמן קצר נהיינו ידידים טובים, אבל לא יותר. למה? ובכן, מפני שהוא היה חילוני, ואני דתית, היה לי ברור שאת הבית הזוגי שלי אני בונה רק עם אדם דתי. כל אופציה אחרת לא הייתה קיימת מבחינתי. לא היה מה לדבר על זה בכלל. נ ק ו ד ה.
מכיוון שהוא כל כך מצא חן בעיניי וכאמור, לא אפשרתי ששום דבר יקרה בינינו, הייתי מוכרחה לעשות משהו, אז פשוט הכרתי אותו לכל החברות שלי. שדכנית זה אופי. התפקיד הזה טמון בדי-אן-איי שלי מילדות. עשיתי זאת עוד בימים שהייתי בתנועת בני עקיבא בנעוריי, שם חיתנתי חלק לא מבוטל מהמדריכים שלנו, וגם אחר כך המשכתי לשדך לכולם. אז גם לרחמים ניסיתי לשדך. נצמדתי לחבר הדתי שלי )בעצם כבר עמדתי להתחתן איתו!(, ופשוט ערכתי היכרות בין רחמים לבין כמה חברות שלי. ואז קרה דבר מעניין שחזר על עצמו שוב ושוב. כל מי שיצאה איתו, התקשרה אליי למחרת לדווח איך היה ושמעתי שוב ושוב ממש אותן המילים: "הראלה, הוא כזה מקסים, הוא מדהים, באמת. הוא מצא חן בעיניי מאוד. יש רק בעיה קטנה — כל הערב הוא ישב ודיבר עלייך... מה את שולחת אותו להכיר אותי, תצאי אִתו את בעצמך!"
כך אחת ועוד אחת ועוד אחת. לא הבנתי מה קורה. האם כל החברות שלי השתגעו? אמרתי להן: "שמעו, בנות. הוא לא דתי, זה לא בא בחשבון. אנחנו רק ידידים טובים." הן רק צחקו והמשיכו הלאה בדרכן. ובאמת, הוא היה עוזר לי באוניברסיטה, דואג לצלם בשבילי חומרים שהייתי צריכה לבחינות ומסיע אותי במכוניתו. אחרי זמן מה כבר נהגתי במכונית שלו. הסתובבנו המון ביחד, אבל אני אמרתי לעצמי שאנחנו "רק ידידים". הוא חילוני, ואני דתית, ולא ידעתי איך עושים את החיבור הזה. אבל הלב דיבר אצל שנינו. דיבר בגדול.
